סמים בקולנוע הישראלי

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב כמאמר ולא כערך, ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב כמאמר ולא כערך, ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סמים בקולנוע הישראלי הינו מוטיב קולנועי שהחל להתפתח בקולנוע הישראלי משנות השבעים. במוטיב זו ניתן להבחין בתתי נושאים בולטים ביניהם: הסמים בקיבוצים ובעליות הראשונות, סצנת הטראנס, תרמילאים ישראלים, שכונות מצוקה וכן ילדי רחוב.

פרט להיותו של הקולנוע קטגוריית תרבות פופולרית, השפעתו הנרחבת מגיעה הרחק מעבר לתחום של מוצרים ממוסחרים כאלה או אחרים. לקולנוע ישנה איכות ייחודית של העברת מסר לקהל הרחב בקנה מידה גדול, תוך שמירה על מסווה בידורי. תחומים רבים בקולנוע, שזורים במסרים מוסווים יותר פחות; כאשר אחד מהם הוא נושא "הסמים". הקולנוע דן רבות בנושא הסמים, ההתמכרות לסמים, תוך שהוא חולש על תקופות, אמירות, מעמדות וקבוצות חברתיות שונות. בתוך כך, לקולנוע ישנו הכוח לייצר ייצוגים מהללים מחד ונאלחים מאידך בכל הקשור לנושא הסמים. להבדיל מספר - הקולנוע מציג לנו לכאורה תמונה "מציאותית" קיימת, ובאמצעות המיצג שהוא יוצר הוא מצליח לעסוק בנושאים שהחברה הטילה עליהם וטו באופן גלוי או סמוי. מדובר בנושאים שאחוז גדול מהחברה נתקל בהם לראשונה, וכפועל יוצא זה עלול לא פעם ליצור אצלם רושם ראשוני (לא בהכרח מהימן) של אותו נושא.

מוטיבים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות בהן עסק הקולנוע העולמי בסמים, הדמויות היו אכזריות, חסרות תקווה ומסוכנות. הממשל באמצעות סוכני תרבות, ביניהם הקולנוע, ממשיג לחברה את הערך "מכור", ומנציח אותו על ידי האומנות הפופולרית של אותה תקופה (קולנוע), מה שהופך לגורם מכריע למה שקוראת החברה בהמשך "התמכרות". בתקופה הזו למעשה הנרקומן היה בין הצורות הנמוכות ביותר של חולי חברתי. עם השנים ושינוי מדיניות הממשלה לגבי סמים, דמות הנרקומן עוברת שינוי ניכר הן מבחינה של תפיסה חברתית ואף מבחינה מעמד כלכלי.

מאה שנות קולנוע הוכיחו כי עניין צריכת הסמים הוא לא רק סוגיה חברתית, אלא גם אמצעי לחקור את האפשרויות הטמונות במבע הקולנועי. מכיוון שהשאלה הבסיסית בהגות של סוף המאה ה-20 ותחילת המילניום הנוכחי היא שאלת המציאות ותהייה על עצם קיומה, הקולנוע מהווה מעין שיעתוק מדויק של המציאות באמצעות טכנולוגיית הצילום, אך למעשה מוכר לנו, הצופים, לא פעם אשליה; באותה הצורה שבה האינטרנט הוא מרחב וירטואלי לחלוטין אבל כלי עבודה בסיסי בכל תחומי החיים והכלכלה. ה"מציאות" החדשה שנוצרה נטעה בבני האדם את המחשבה כי כל אינדיבידואל זכאי לבנות את המציאות כראות עיניו; והסמים, מסייעים לו לעשות כן גם אם מדובר בפרקי זמן סמליים בלבד[1].

מכאן שהמפגש בין תרבויות צריכת סמים, ההיסטוריה והתכנים שלהן לבין ייצוגם על מסך הקולנוע מרתק משום שהוא באמת נוגע בהוויה הרבה יותר כוללת. הייצוג הזה אומר משהו על המאה ה-20 ועל המהפך הגדול בתפיסות העולם שחל כאן בקצת יותר מחמישים השנים האחרונות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט האילם הראשון בישראל "עודד הנודד" יצא ב-1932, בעוד בעולם יצא הסרט הראשון עם פסקול כבר בשנת 1927. מאז במשך שלושים שנה נעשו בישראל פחות מעשרים סרטים עלילתיים, קשורים לתפיסת עולם הרואה בקולנוע אמצעי תעמולתי בלבד. הסרטים עסקו בצדקת הציונות, בהצלת היהודים לאחר השואה, ובהקמת המדינה. בשנת 1955 הוקרנה בכורת הסרט "גבעה 24 אינה עונה", לראשונה סרט עלילתי בעל נושא לאומי שלא לצורך תעמולה[2].

סמים בסרטי בורקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 עם בואה של סוגת סרטי הבורקס כחלוצה, החלו להיוולד עוד סוגות שונות בקולנוע הישראלי. ביניהם כאמור סוגת הסמים, כאשר רבים יצביעו על "מציצים"[3] כסרט החשוב הראשון שמכיל בתוכו את הנושא, אם כי באופן סמוי ומצומצם. סרט זה, מצליח לשזור בנונשלנטיות מפתיעה את ה"שכטות" ונושא הסמים בשיגרה התל אביבית הטיפוסית בישראל דאז, כשהוא מביא לצופה את תמצית ההשקפה על שנות ה-60 האדם כשלעצמו, נטול מחויבות חברתית, ילד טבע המסרב להכיר בחוקי הביולוגיה וההזדקנות[4]; זו אם כן גם התפיסה שרווחה באותה התקופה בארץ, לגבי מי שמשתמש בסמים. אם להגדיל ולאמר, הסרט מתמקד ב"דור האבוד" של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, אותם צברים שאיבדו עניין במאבקים הגדולים יותר של מדינתם ופרשו לחיי אסקפיזם-בוהמי שבחלקו הוא תוצר של הפריחה הכלכלית באותה תקופה[5]. אם כן, נעשה פה שינוי תפיסתי בהקשר של סמים; בעולם בכלל ובישראל בפרט. בשנים הראשונות סמים היוו אסוציאציות לחולי במקרה הטוב, ועם הזמן הם עברו טרנספורמציה תפיסתית ממצב בו הם מסמנים אלטרנטיבות, כמו פריקת עול ועד למצב בו הם מוצגים כדרך חיים או עניין של מה בכך. ככלל, השימוש בסמים מיוצג בקולנוע כסכנה, מטאפורה לתרבות הצריכה וכאופנה; ההתייחסות אליהם נעה בין האפל למטריד. מה גם שישראל, בתור מדינה בה הסם נמצא מחוץ לחוק, סובלת מחוסר יכולת לנוע באופן חופשי בכל מה שקשור למנעד חופש היצירה בנושאים לא חוקיים. ניתן לאמר כי יש שני סוגי סרטי סמים: סרטי הקאלט שחותרים נגד השיטה, והסרטים המוסריים בעלי הסוף השלילי אשר מייצגים את רוח הממסד. החל משנות השמונים ועד ימינו, ניתן להבחין בנושאים עיקריים בהם מוצגת סוגת הסמים בקולנוע הישראלי.

סצנת הטראנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-90 החל להתפתח ז'אנר מוזיקלי אלקטרוני חדש בשם 'טראנס'. לצד הז'אנר המוזיקלי התפתחה תרבות בילוי המונית שאפשר לכנותה בשם "תרבות הטראנס"[6]. אף על פי שמדובר בתופעה עולמית, היה נדמה כי בארץ התופעה הייתה מפותחת במיוחד בעיקר בקרב צעירים בגילאי 15–25 ללא הקשר מעמדי-חברתי מסוים. מוזיקת הטראנס נוגנה באמצעות די-ג'יי במסיבות המוניות, תחילה רק באופן פיראטי בחיק הטבע ובהמשך גם במועדונים. לקראת סוף שנות ה-90 התופעה הגיעה גם לידיעת אמצעי התקשורת והציבור, בעקבות עימותים בין המשטרה למארגנים והקהל של מסיבות טראנס המוניות שהתקיימו בחיק הטבע, כיוון שהמשטרה ראתה בהן מוקד מהותי לצריכה והפצה של סמים[7].

אומנם מעטים מאוד הם סרטי הקולנוע אשר משקפים את הסצנה במהותה מדויקת, אך בשל כך שהתופעה המדוברת גדלה בישראל לממדים שאין לה אח ורע בשום מדינה אחרת באופן יחסי, נוצרו לא מעט סרטים בנושא. באמצע שנות ה-90, יצא בארץ הסרט "הכוכב הכחול"[8] של הבמאי גור בנטביץ', שהציג הווי הזוי ורמזי סמים בולטים. בסוף שנות ה-90 הוציא בנטביץ' את הסרט "משהו טוטאלי"[9], שחידד מסרים דומים, אך עם קו עלילה יותר מאורגן ושיקף הווי של חיפוש ריגושים בחו"ל בהודו (גואה), חיפוש עצמי ואהבה.

באותה העת יצא גם הסרט "פצצות בדרך לסוף העולם"[10] שהוקרן ברשתות הכבלים, והיה ניסיון דוקומנטרי של הבמאי ישראל הלפרן לתאר את הסצנה דרך התחקות אחר גלגוליה של חבורת מארגני מסיבות ומאבקם הכושל בממסד. הסרטים הללו עסקו לא מעט ביחס הממסד לתופעה, דבר אשר העסיק רבות את ציבור המשתתפים (ואף העשיר והעמיק את חוויית המסיבה, שרבים טענו כי מדובר בז'אנר אנטי-ממסדי בבסיסו). בדרך כלל, מוצגת בסרטים הללו דואליות של שמחה גדולה של צעירים מול משטרה אלימה וממסד עוין. מאידך, לא מוצגת לצופים התמונה במלאה, שכן מתעלמים מכל דיון עמוק בתופעת הסמים המהווה נדבך לא מבוטל של הסצנה כאמור. בחלק לא מבוטל מהסרטים שעסקו בסצנת הטראנס רבות מהסצינות מתרחשות במרחב הפתוח, מעין "אזורים פראיים" (שדות נטושים, שמורות טבע, מחסנים עזובים וכדומה) שכביכול 'הוחרמו' על ידי המשתתפים במסיבה והפכו מחללים רציונליים לשטחי הפקר, מה שהעניק לאלו תחושה כי רק בחללים אלטרנטיביים יכול להתהוות שיח חדש בתוך החללים האלו, ניתן היה מבחינתם לחתור תחת החוק או להתעלם ממנו, וכך ליצור אילוזיה של בריחה או התנגדות[11], תסריטאים רבים בחרו לצלם לא מעט סצינות סמים בסרטיהם בזירות הללו, ולא בכדי, שכן מדובר במסר שלא משתמע לשתי פנים. כמו כן, הבחירה הזו של התסריטאים נבעה גם מכך שמשטרת ישראל פשטה בעיקר על "מסיבות טבע/שטח" אז והיום, והרבה פחות על מועדונים שבהם נצרכת למשל, כמות סמים זהה.

סרטי תרמילאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהעובדה שישראל היא מדינה בה ענייני צבא וביטחון תופסים תפקיד מרכזי בחיי היום-היום של הממשל והאזרחים כאחד, אין מנוס מכך שסרטים רבים בקולנוע הישראלי עוסקים בצבא ובנושאים שסובבים אותו. כמו כן, כחלק משירות החובה שקיים במדינת ישראל, רוב החיילים והחיילות המשוחררות מתכננים כבר בסוף שירותם הצבאי את הטיול הגדול לחו"ל. בתוך כך מצאו את עצמם חיילים משוחררים רבים בעיקר בגילאי 20–25 מטיילים במזרח הרחוק ובאמריקה ככלל, ובהודו ודרום/מרכז אמריקה בפרט. קבוצה גדולה מתוך התרמילאים הללו, מנהלת את הטיול סביב העיסוק בסמים; אם במסיבות רועשות או אם בהוסטלים שקטים[12]. תת נושא זה, בסוגת הסמים הקולנועית בארץ, החל לפרוח בשנות ה-2000 ברוח החזרה לאסקפיזם. דובר רבות על מסעו של המטייל הישראלי בארצות רחוקות והקושי בחזרה ארצה, כמו גם מעין הרגלי הסמים שרכש בטיול וההשלכות שלהם, שכן צעירים רבים התוודעו לנושא הסמים לראשונה בטיול מסוג זה. בדומה לצעירים אחרים שגדלו בעידן הפוסט-מודרני, הקולנוע של שנות ה-2000 הציג לנו בסרטים רבים את הישראלי הצעיר בשנות ה-20–30 לחייו, אשר בחר לפנות לחיפוש דרך עצמאית, תוך הפגנת התנהגות ספונטנית ואפילו חצי-כאוטית, מתוך שאיפה לעצמיות (אינדיבידואליזם)[13]. אך עם זאת, העצמיות והמרדנות המדוברים עוברים 'השגרה', ורובם כאמור מאמצים את ההתנהגות ה"לא רשמית ויוצאת הדופן" גם בחיי היום יום בארץ.

דוגמה לסרט קאלט שמאוד אינדיקטיבי מבחינת הלך הרוח בקרב צעירי ישראל של שנות ה-2000, הוא "אהבה קולומביאנית" שיצא לאקרנים ב-2004 ובוים על ידי שי כנות. העלילה עוקבת אחרי שלושה חברים - אורי, זידאן ועומר כאשר לאחר מסיבת הרווקים של עומר, העניינים יוצאים מכלל שליטה והשלושה מחפשים את דרכם. בת זוגו של אורי זורקת אותו מהבית לאחר ששומעת את שהתרחש במסיבת הרווקים עם החשפנית, עומר הנשוי הטרי נמצא במריבות אינסופיות עם אשתו הטרייה כאשר הוא מתנהג אליה כמו אל חיילת בעודו משמש כמג"ד גם בחייו האזרחיים. בו בזמן, זידאן החבר השלישי, מתאהב בקולומביאנית שהכיר בדרום אמריקה ומחליט לעשות הכל כדי לממש את האהבה הזו גם בארץ. שוב לא מדובר בסרט שעוסק באופן גלוי בנושא הסמים בלבד, אך אין ספק כי במספר לא מבוטל של סצינות בעלילה הוא תופס מקום חשוב. החל במסיבת הרווקים שמתחילה את הבעיות בעלילה שכן, משתתפיה רוויים בסמים בין היתר ולאחר מכן גם מאשימים את הסמים בטעויות שעשו, וכלה ב"ג'וינט" שניתן לראות לאורך כל הסרט אצל חלק מהדמויות כחלק מאוד שיגרתי מחייהם. כמו כן ישנו זידאן, שמנסה בכל כוחו לשחזר את החוויה רוויית הסמים, מסיבות ויחסי מין שחווה בקולומביה, גם בארץ. בכל פעם שנכנסים הסמים לתמונה, אם מסתכלים בזכוכית מגדלת (כאמור הכל במסווה בידורי), ניתן להבחין כי מדובר בפסק זמן יזום שנוטלות הדמויות; ויש בכך קריאת תיגר על המסלול שהתוותה להם החברה הישראלית, ובה תחנות דרכים שרירותיות למדי: בית ספר- צבא- אוניברסיטה- נישואין- ילדים[14]. מצד שני יש שיאמרו כי אותו השימוש בסמים כחלק מאותה שיגרה, הוא בעצמו מעין ציות להרגל אנטי-ממסדי שאימצו לעצמם הצעירים הללו רובם ככולם.

נוער רחוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים נוצר בענף הקולנוע עיסוק בסוגיית נוער חסר בית המשתמש בסמים. כאמור הפנים שראה הצופה בהקשר המונח "סמים" לא היו חיוביות בלשון המעטה. באופן פרדוקסלי, ככל שיותר הגנו על הילדים מפני "השפעות רעות" (סקס, סמים ואלימות) בסרטים עצמם, הסרטים הקיצוניים ביותר, החלו להופיע ילדים[15]. דוגמה לסרט קלאסי מסוג זה הוא "מישהו לרוץ איתו" (המבוסס על ספרו של דויד גרוסמן[16]). הסרט מתחיל כאשר חייו של אסף, נער ביישן וגמלוני, משתנים כאשר נלקח למשימה מסובכת - לאתר בעליה של כלבה עזובה שנמצאה ברחובות ירושלים. במהלך החיפוש מובל אסף על ידי הכלבה לדמויות ולמקומות שונים, שבאמצעותם הוא נגלה לסיפורה של תמר. חודש לפני מסעו של אסף, תמר, מוזיקאית צעירה, יוצאת עם כלבתה לחפש אחר אחיה, אשר נקלע לבעיות אצל בעל מעון לילדים עם בעיות או ילדים יתומים, ברחובות ירושלים ונלכדת לעלילה מסוכנת. לכאורה, לא מדובר בסרט "סמים" קלאסי, בטח ובטח כיוון שמדובר בסרט אשר מבוסס על ספר לנוער, כך שרב הנסתר על הגלוי. אף על פי שהסרט, מציג סצנות סמים ואלימות לא קלות לעיכול, הוא לא נופל מן הספר במסריו החברתיים-דידקטיים. במהלך הסרט הצופה חווה את חייהם של קבוצת נערים ונערות, המצויים בשוליים החברתיים במצבי סיכון, ניתוק ועזובה קשים, צעירים שהיו דרי-רחוב ומשתמשים בסמים. במהלך הסרט רואים כיצד מאתרים את הצעירים הללו ברחוב, וכיצד מתנהל "סדר" היום שלהם. עצם העובדה שמדובר בצעירים, מעניקה לצופה את ההשערה כי מדובר באנשים בעלי התנהגות, דימוי והופעה שונים ובמידה ניכרת גם בנתונים המאפשרים לחזור לתפקוד נורמטיבי. משהו בדמויות של הצעירים מעביר את הצופה חוויה מאוד עמוקה, כזו שעוסקת בחוסר-אונים ואשמת המבוגרים שהיו אמורים להיות אחראים/להשגיח על הצעירים הללו. יש כאן אם כן אצבע מאשימה כלפי החברה ש"נוטשת" את הצעירים, ו"משאירה" אותם לחסדי הסם. שכן, המפגש ברחוב עם צעירים שהם דרי-רחוב ומשתמשים בסמים מציג, בדרך כלל, התמודדות של הצעירים עם מגוון רחב של מצוקות שביניהן: קשיים כלכליים, היעדר קורת גג, רעב, מחלות, בדידות, קושי במציאת עבודה וכו'. רבים מדרי הרחוב צורכים סמים באופן קבוע, מקבצים נדבות ומוכרים גופם בצורה זו או אחרת למחייתם. מרביתם מעורבים בפעילויות עברייניות וסובלים מבעיות בריאותיות שונות[17]. הצופה מקבל משוואה די ברורה מבחינתו- ילד שמדרדר לרחוב, מדרדר לסם.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות לסמים ולשימוש בהם שונה מחברה לחברה, מתרבות לתרבות ואף מקבוצה חברתית אחת לאחרת. יש חברות השוללות לחלוטין את החומרים הפסיכו-אקטיביים, לעומתן יש חברות הרואות את השימוש בסמים מסוימים כחלק ממערכת דתית – טקסית. אין חברה המתירה שימוש כוללני ובלתי מבוקר בכל הסמים, אך עם זאת, לא קיימת חברה השוללת מכל וכל את השימוש בכל החומרים הפסיכו-אקטיביים. ההבדל בין החברות השונות בנושא השימוש בסמים חייב להיבדק ברמה של האידאולוגיה הכללית ובגישה החברתית הייחודית לכל סם וסם. החברה המערבית משמשת דוגמה לחברה השוללת לחלוטין שימוש בסמים ברמה הערכית ורואה בדפוס התנהגות זה תופעה של עבריינות וסטייה חברתית המחייבת התערבות ופיקוח חברתי (טייכמן, 1989)[18].

ההתייחסות החברתית לסמים מושפעת גם המשאלה: מי משתמש בסם? יש משתמשים בסמים אשר החברה מתייחסת אליהם בסלחנות מה כגון אלביס פרסלי, זוהר ארגוב וכדומה ויש המשתמשים בסמים אשר החברה נזעקת בגינם ומוקיעה אותם מתוכה כגון זונות, תושבי שכונות מצוקה וכדומה. הבחנה זו מוכרת בכל העולם ואין היא קשורה לשייכות דתית או גזעית. נושא הסמים לא פסח על התקשורת הכתובה והמצולמת כאחד. בעשורים האחרונים אנו עדים להתעצמות התעסוקה בנושא הסמים במיוחד, בתרבות בכלל ובקולנוע בפרט.

לפי גישה מסוימת, הקולנוע המסחרי הוא פתח מילוט מן המציאות לעולם שכחה כמו סמים או אלכוהול ואילו הקולנוע האמנותי מציג את המציאות בלי כחל ושרק. אך הקולנוע האמנותי האובייקטיבי הוא הקולנוע הריאליסטי האמיתי: בניגוד לקולנוע הנטורליסטי, המצלם את המציאות החמרית-חיצונית, מתייחס הקולנוע הזה למציאות כמכלול ההקשר המלא, מציאות שבה יש רוח אנושית המכוונת למה שיכול וצריך להתקיים – למאווייו הדמיוניים במובן החיובי של האדם. מאוויים אלה, על אף שאין הם מתבטאים בעובדות העולם הזה, מהווים עובדה כמחשבה וככאלה הם גם מבוססים על המציאות[19]; כך שהמציאות המדוברת שמבנה הקולנוע לצופה, יכולה לפעול בשני מישורים; לעוות תפיסות או ליישר אותן. לשאלת הדימוי העצמי, יש גם כן תפקיד חשוב בעיני הממסד הישראלי השואב באופן חלקי את תמיכת המערב על יסוד ההגדרה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". העיסוק בהקרנת תדמית ליברלית של מדינה המצטיינת בחופש דיבור והמאפשרת הבעת עמדות ביקורתיות, מהווה גורם חשוב ביחס הסובלני של הממסד כלפי סרטים אלה בנושא הסמים, אף על פי שמדובר באקט לא חוקי למעשה[20].

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Daniel, Martin.1999. “Power Play and Party Politics: The Significance of Raving”, The Journal Of Popular Culture 32 (1999): 77-99.
  • Giddens, A. 1991. Modernity and self identity. (Stanford: University Press, 1991).
  • Ram, Haggai. 2014. "Travelling Substances and Their Human Carriers: Hashish-Trafficking in Mandatory Palestine," in Liat Kozma, Avner Wishnitzer, Cyrus Schayegh (eds.), A Global Middle East: Mobility, Materiality and Culture in the Modern Age, 1880-1940 (London: I. B. Tauris, 2014).
  • אבישר, אילן. אמנות הסרט: הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי. (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1995).
  • בוני-נח, חגית. תרמילאים וסמים: תיעוד, מחקר, טיפול ומניעה. (הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול, 2008).
  • גרוסמן דוד, מישהו לרוץ איתו (הוצאת הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה, 2000).
  • גרץ, נורית, אורלי לובין, ג'אד נאמן, מבטים פיקטיביים על קולנוע ישראלי – אסופת מאמרים (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999).
  • טייכמן, מאיר. 1989. לחיות בעולם אחר: אלכוהול, סמים והתנהגות אנושית. (אוניברסיטת תל – אביב: הוצאת רמות, 1989).
  • כרמי, אלינור. טראנסמישן - תרבות הטראנס בישראל 1989–1999 (תל אביב: רסלינג, 2014)
  • מונק, יעל. במבט לאחור: קריאה חוזרת בקולנוע הישראלי, 1948-1990. (האוניברסיטה הפתוחה, 2015).
  • צימרמן, משה. סימני קולנוע: תולדות הקולנוע הישראלי בין השנים 1896–1948. (אוניברסיטת תל אביב: דיונון, 2000).
  • רהב, גיורא וחיימוב אילי, רונית. "מישהו לרוץ איתו: מרכז-יום לנוער חסר בית המשתמש בסמים", הרשות הלאומית למלחמה בסמים (אוניברסיטת תל אביב, 2006)
  • רונאל, נתי. "סמים בחברה: ההיבט החברתי של השימוש לרעה בחומרים פסיכואקטיבים", (ירושלים: משרד החינוך והתרבות, מרכז הסברה, 1999)
  • רם, חגי. "ההיסטוריה החדשה של הג'וינט: חשיש בפלסטין המנדטורית ובמדינת ישראל", תיאוריה וביקורת 43 (2014): 102-75.
  • שוחט, אלה. הקולנוע הישראלי: מזרח/מערב והפוליטיקה של הייצוג.(תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2005).
  • שניצר, מאיר. הקולנוע הישראלי: כל העובדות, כל העלילות, כל הבמאים וגם ביקורות. (תל אביב: כנרת זמורה ביתן, 1994)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://cafe.mouse.co.il/post/890486/
  2. ^ שניצר, מאיר. הקולנוע הישראלי: כל העובדות, כל העלילות, כל הבמאים וגם ביקורות. (תל אביב: כנרת זמורה ביתן, 1994), עמ' 30.
  3. ^ זוהר, 1972.
  4. ^ שניצר 1994, עמ' 130.
  5. ^ שוחט, אלה. הקולנוע הישראלי: מזרח/מערב והפוליטיקה של הייצוג.(האוניברסיטה הפתוחה, 2005). עמ' 222.
  6. ^ trance culture in israel (hebrew), www.bendov.info
  7. ^ שם:שם
  8. ^ בנטביץ', 1995.
  9. ^ בנטביץ', 2000.
  10. ^ הלפרן, 2000.
  11. ^ Daniel, Martin. “Power Play and Party Politics: The Significance of Raving”, The Journal Of Popular Culture 32 (1999): 77-99.
  12. ^ בוני-נח, חגית. תרמילאים וסמים: תיעוד, מחקר, טיפול ומניעה (הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול, 2008. עמ' 170-171.
  13. ^ Giddens, A. Modernity and self identity. (Stanford: University Press, 1991).
  14. ^ בוני- נח 2008: עמ' 173.
  15. ^ בועז כהן, קץ הילדות: ילדים בקולנוע, באתר לונדון קולינג, ‏2008-02-14
  16. ^ גרוסמן דוד, מישהו לרוץ איתו (הוצאת הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה, 2000).
  17. ^ רהב, גיורא וחיימוב אילי, רונית. "מישהו לרוץ איתו: מרכז-יום לנוער חסר בית המשתמש בסמים", הרשות הלאומית למלחמה בסמים אוניברסיטת תל אביב:2006. עמ' 4-5.
  18. ^ טייכמן, מאיר. 1989. לחיות בעולם אחר: אלכוהול, סמים והתנהגות אנושית. (אוניברסיטת תל – אביב: הוצאת רמות, 1989).
  19. ^ אמת בקולנוע, באתר hatov.info
  20. ^ שוחט 2005: עמ' 236-237.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סמים_בקולנוע_הישראלי&oldid=38521944"